החלטה בתיק ת"א 55423/06

פתח דבר

• 1.          ביום 26.1.2005 פורסם חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (תיקון), תשס"ה-2005 (להלן-"החוק המתקן"). חוק זה הרחיב מאוד את היקף עשיית הדין העצמית במקרקעי ציבור לעומת הנוסח המקורי של החוק משנת 1981. ב"מקרקעי ציבור", כהגדרתם בחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א-1981 (להלן-"חוק סילוק פולשים"), דהיינו ב"מקרקעי ישראל" ובמקרקעין של רשות מקומית, ניתן לפנות פולש על דרך של פעולה עצמית, בלא היזקקות לערכאות משפט. לפי החוק המקורי, פולש נחשב למי שמלכתחילה תפס "מקרקעי ציבור" שלא כדין. רק כנגד פולש  שכזה, ניתן היה להוציא צו סילוק יד כמעשה של עשיית דין עצמית. במסגרת החוק המתקן, הוספה לחוק סילוק פולשים הוראת סעיף 4א, אשר לא נכללה בחוק המקורי. הוראה זו הרחיבה את הגדרת המונח פולש בחוק סילוק פולשים. לעניין חוק סילוק פולשים יראו פולש גם מי שמלכתחילה תפס "מקרקעי ציבור" כדין, אך בדיעבד הפכה תפיסה זו לתפיסה שאינה כדין. דהיינו, עשיית הדין העצמית על פי החוק המתקן, ניתנת להפעלה גם במצב שבו היו יחסים חוזיים קודמים בין הצדדים אך יחסים חוזיים אלה הסתיימו זה מכבר. סמכות זו לעשיית דין עצמית, כנגד מי שתחילת החזקתו בנכס הייתה כדין, אינה מותרת אם ההחזקה כדין עלתה על שבע שנים רצופות. כך קובעת הוראת סעיף 4א לחוק סילוק פולשים, שכותרתה "המשך החזקת מקרקעי ציבור לאחר סיום חוזה או פקיעתו":

"א.   לעניין חוק זה, יראו תפיסה של מקרקעי ציבור שלא כדין, גם אם אותו אדם החזיק בהם לאחר מועד סיומו או פקיעתו של חוזה שהתיר את החזקתם, ובלבד שמשך תקופת ההחזקה מכוח חוזה לא עלתה על שבע שנים רצופות, ונשלחה הודעה לתופס מקרקעי הציבור, ולפיה הסתיים החוזה ואין כוונה להאריכו או שפקע החוזה, לפי העניין, וכי על התופס לפנות את מקרקעי הציבור.

ב.       נתפסו מקרקעי ציבור שלא כדין כאמור בסעיף קטן (א), יחולו הוראות סעיף 4 בשינויים אלה:

        (1)    יראו את מועד תום ההחזקה כדין בשל סיומו או פקיעתו של החוזה האמור בסעיף קטן (א), כיום התפיסה;

        (2)    מועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו לא יקדם מתום שישים ימים מיום מסירת הצו"

                                                                               (ההדגשה שלי- מ' י').

• 2.          במוקד הבקשה שבכותרת (בש"א 174901/06, להלן-"הבקשה") מתעוררת שאלת פרשנותה של הוראת סעיף 4א לחוק סילוק פולשים.

• 3.          עניין לנו בבקשה במסגרתה עותרת המבקשת למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבה 1  לבצע שני צווים לסילוק ידה של המבקשת משני חניונים הידועים כחניון הברזל וחניון הנחושת ולנקוט הליכים לפינויה מהם, עד למתן פסק דין בתביעה. ייאמר כבר עתה, כי הצווים המדוברים הוצאו בתאריך 26.7.06, על-פי סעיף 4א לחוק סילוק פולשים (להלן-"צווי סילוק הפולשים" או "הצווים").

• 4.          הבקשה הוגשה בגדרי תביעה (ת.א. 55423/06, להלן-"התביעה העיקרית") בה מתבקש בית המשפט להצהיר כי צווי סילוק הפולשים שהוצאו ע"י העירייה בטלים וכן ליתן צו מניעה קבוע האוסר על העירייה וכל אדם מטעמה לפנות את המבקשת מחניון הברזל ומחניון הנחושת מכוחו של חוק סילוק פולשים. התביעה והבקשה נשענות על סעיף 5ב לחוק סילוק פולשים, שכותרתו "פנייה לבית המשפט", ולפיו:

"(א)  הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו.

(ב)    פניה לבית המשפט לפי סעיף זה לא תעכב את ביצוע הצו אלא אם כן החליט בית המשפט אחרת, לאחר שנתן לממונה הזדמנות להשמיע את טענותיו.

(ג)     על אף הוראת סעיף קטן (ב), רשאי בית המשפט, במעמד צד אחד, ליתן צו זמני לעיכוב ביצוע הצו, לתקופה שלא תעלה על עשרה ימים, ועד למועד קיום הדיון בבקשת העיכוב במעמד הצדדים.

(ד)    שר המשפטים רשאי לקבוע סדרי דין בהליכים לפי סעיף זה".

• 5.          ביום 28.9.06 נתתי צו ארעי של עיכוב ביצוע וקבעתי מועד לדיון בבקשה במעמד הצדדים.

• 6.          השאלה העומדת להכרעה בגדרי הבקשה הינה, האם קמה בענייננו עילה חוקית לעיכוב ביצוע צווי סילוק הפולשים שהוציאה העירייה כנגד המבקשת, אם לאו. דיון בשאלה האמורה, נשלט ע"י העקרונות הכלליים של תורת הסעדים הזמניים. הוא ייעשה בהתאם למבחנים למתן סעד זמני הקבועים בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן-"תקנות סד"א"), שהם: הוכחת קיומה של זכות לכאורה על בסיס ראיות מהימנות (שאלת סיכויי ההצלחה של המבקשת בתביעה העיקרית); שיקולי מאזן הנוחות; ושיקולי יושר (האם הבקשה הוגשה בתום לב והאם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין). טרם שאבחן אם השכילה המבקשת להוכיח כי היא עומדת בתנאים הנדרשים לקבלת הסעד הזמני המבוקש בבקשה, מן הראוי לפרוש את התשתית העובדתית, הדיונית והמשפטית הצריכה לעניין.

עיקרי העובדות

• 7.          המבקשת הינה חברה פרטית העוסקת בניהול והפעלת חניונים.

המשיבה 1 (להלן-"העירייה") הינה הבעלים של מקרקעין המשמשים כשני חניונים (להלן-"החניונים" או "המקרקעין"). החניון האחד, הינו חניון שנקרא בעבר חניון שוק האבטיחים וכעת נקרא חניון הברזל, הידוע כגוש 6638 חלק מחלקות 258, 259 ו-262, והנמצא ברחוב הברזל 22 בתל-אביב (להלן-"חניון הברזל"); החניון השני, הינו חניון הנקרא חניון הנחושת, הידוע כגוש 6638 חלקה 622, והנמצא ברחוב הנחושת פינת רחוב הברזל בתל-אביב (להלן-"חניון הנחושת"). המדובר בשני חניונים אשר קיימת סמיכות גיאוגרפית ביניהם. בבקשה צוין, כי המרחק בין שני החניונים הוא כ- 50 מטר, בקו אווירי.